7/10: כאשר חלק מן העולם ביקש להאמין בגרוע מכול על היהודים — שוב
מאת שרה קטן
עד מתי — עַד מָתַי
מרוב חזרות, תמונות שהוצאו מהקשרן והאשמות שהוטחו עוד בטרם נקבעו העובדות, התגבשה מכונה של ממש: ישראל נדרשת להוכיח את חפותה, בעוד שמאשימיה כבר כמעט ואינם נדרשים להוכיח דבר. גם כאשר ערכאות בינלאומיות מכירות בהיעדר ראיות לרצח עם, המילה עצמה ממשיכה את הקריירה התקשורתית שלה. האם ההיסטוריה, מחר, תשאל כיצד מבנה נרטיבי כזה הצליח להשתלט בקלות כה רבה?
יש לקרוא בעיון חקירות מסוימות, לא בשל מה שהן מוכיחות, אלא בשל מה שהן חושפות בעל כורחן. כאשר עיתונאי The New York Times, ניקולס קריסטוף, מאשים את ישראל באמצעות הפצת סיפורים שמטענם הרגשי מקדים את הביסוס הקפדני של העובדות, הוא אינו מפרסם רק מאמר; הוא משתתף ביצירת אקלים, באווירה מוסרית עולמית שבה המדינה היהודית הפכה, מעצם מהותה, לאשם האידיאלי.
מובן שהמלחמה טרגית. מובן שאזרחים נהרגים. מובן שכל דמוקרטיה חייבת לתת דין וחשבון, וישראל אינה טוענת שהיא מעל החוק או מעל הביקורת.
אבל מה שהפך לבלתי נסבל, כמעט תהומי, הוא הא-סימטריה המבנית הזאת: ההאשמה נגד ישראל היא מיידית, מסיבית, עולמית. התיקון, אם הוא מגיע, מגיע מאוחר מדי, או בתחתית העמוד, או בתוך אדישות כללית. דיברו על “רצח עם” עוד לפני שנקבעו העובדות; הפיצו מספרים ללא מרחק ביקורתי; הפכו טענות לאמיתות מוסריות זמניות, שהשתרשו לאחר מכן בתודעה כאמיתות סופיות.
ובינתיים, מה אומרת באמת המשפט הבינלאומי? גם בבית הדין הפלילי הבינלאומי וגם בבית הדין הבינלאומי לצדק, בניגוד למה שמכריזים הסיסמאות האקטיביסטיות, לא נקבעה עד כה כל הוכחה משפטית לרצח עם.
אבל זה כבר לא משנה: המילה נזרקה לחלל העולם, וכמו תמיד כשמדובר בישראל — ההאשמה עצמה מספיקה.
אנו עדים לאחת מקריסותיה האינטלקטואליות הגדולות של תקופתנו: החלפת הראיה ברגש, החקירה בחשד, המציאות בנרטיב אידיאולוגי.
כי הבה נדמיין לרגע מה תזכור ההיסטוריה יום אחד. היא תראה דמוקרטיה שהותקפה ב-7 באוקטובר בידי טרוריסטים שטבחו, שרפו, אנסו וחטפו אזרחים. היא תראה מדינה הנלחמת מלחמה עירונית נגד ארגון איסלאמיסטי שהציב בשיטתיות את תשתיותיו בלב האוכלוסייה האזרחית.
אבל היא תראה גם דבר נוסף: היא תראה קמפוסים מערביים החוגגים לעיתים את הרוצחים עוד בטרם נקברו המתים; היא תראה כלי תקשורת מאמצים האשמות שלא נבדקו, במהירות מסחררת; היא תראה אינטלקטואלים מפעילים נגד ישראל מושגים שלא היו מעזים להפעיל נגד שום דמוקרטיה אחרת המתמודדת עם טרור.
ומעל הכול, ההיסטוריה תשאל על העיוורון המוסרי המטורף הזה: כיצד יכלו חברות רבות כל כך להאמין בקלות כה רבה בגרוע מכול על ישראל, ובקושי כה רב בגרוע מכול על אויביה?
כי בסופו של דבר, השאלה נעשית היסטורית: כיצד יסופר מחר על התקופה הזאת, שבה המדינה היהודית הפכה לנאשם מטפיזי תמידי? כיצד תוסבר האובססיה העולמית הזאת? כיצד יתואר הניפוח הלשוני שבו המילה “רצח עם” איבדה את משמעותה מרוב ששימשה כנשק פוליטי?
ואם שערוריית המאה אינה רק המלחמה עצמה, אלא ייצורו של נרטיב עולמי שבו ההאשמה נגד ישראל הפכה, בעיני רבים, לאמת מוקדמת שאינה זקוקה עוד להוכחה?
הדבר המטלטל ביותר בעבורי כבר איננו אפילו עוינותם המוצהרת של אויבי ישראל. אויבים יודעים באיזה צד הם עומדים. לא. מה שמערער אותי באמת הוא דבר אחר: שראיתי קרובים, אנשים אהובים, אנשים משכילים, חברים יקרים, מאמצים בהדרגה נרטיבים שבעבר היו מזהים מיד את סדקיהם, את פשטנותם או את סחיפתם.
כאילו בנושא המסוים הזה, הדרישות הרגילות של זהירות אינטלקטואלית אינן חלות עוד במלואן.
ואת זה, אני מודה, אני מתקשה לשאת. מפני שכבר אין מדובר רק בישראל, אלא ביכולת הקולקטיבית שלנו להתנגד לעוצמתו הרגשית של נרטיב כאשר הוא מקדים את העובדות, מוחץ אותן או לבסוף מחליף אותן.
“Libération”
לכן אני שותפה לכעסו של נתניהו ולהחלטתו לפנות לערכאות נגד מחבר “התחקיר” ונגד העיתון שחטא קשות בפרסומו. אני מבקשת לומר את הבוז שאני רוחשת ל-Libération, המתפשר פעם נוספת בכך שהוא מהדהד את אותו “תחקיר”. לא מפני שממשלה כלשהי מצויה מעל כל ביקורת, אלא מפני שמגיע רגע שבו דמוקרטיה רשאית לשאול בצדק: עד מתי?
עד מתי יהיה צורך לפרק האשמות שכבר נחרתו בתודעה? עד מתי יהיה צורך להזכיר שהמשפט דורש ראיות? עד מתי יהפכו כלי תקשורת יוקרתיים השערות אקטיביסטיות לכמעט-ודאויות מוסריות?
אחת התרמיות המוסריות הגדולות של המאה ה-21 הייתה להפוך את העם שחזר מאושוויץ לחשוד האוניברסלי של האנושות. והמסחרר מכול, מעבר למלחמה עצמה, אינו אולי הקלות שבה חלק מן העולם ביקש להאמין בגרוע מכול על היהודים — שוב?
© שרה קטן
Poster un Commentaire