ראיון שנערך ותורגם מעברית בידי פרדריק סרוסי
טריביון ז’ואיב: נולדת בשם איימן אבו סובוח בעזה, בעיר ח’אן יונס. חונכת — הן במשפחתך והן בבית הספר — לשנוא יהודים ואת ישראל. ואז, יום אחד, למראה חייל ישראלי העוטה תפילין ומתפלל, נשמתך הזדעזעה, כפי שסיפרת לי, והחלטת — אתה, ילד מוסלמי צעיר מעזה — להפוך ליהודי. משאלתך התגשמה לימים, אך רק לאחר שנים ארוכות והרפתקאות רבות שהובילו אותך לבתי הכלא של מחבלי חמאס ופת »ח, שם עברת עינויים קשים. כתבת גם ספר יוצא דופן המתאר את תחנות חייך האפיות, ושמו מעזה לתל אביב (זמין בעברית, באנגלית, בגרמנית ובספרדית, אך למרבה הצער עדיין לא בצרפתית). הכרת מקרוב את המפלצות הגדולות ביותר של חמאס, שהיו שכניך: יחיא סינוואר, מוחמד דף ויחיא עיאש המכונה “המהנדס”.
ספר לנו מה הרגשת למראה אותו חייל יהודי בתפילתו.
דור שחר: כשראיתי את החייל עם מה שחשבתי שהם חבלים סביב ראשו וזרועו, משהו זז בתוך הנשמה שלי. אבל לא העזתי לשאול אף אחד מה הוא עושה ומה זה. הייתי רק ילד. תהיתי גם מדוע הוא מתנועע קדימה ואחורה בזמן תפילתו. הרגשתי משהו עמוק בנשמתי, אך לא הבנתי מהו. רק מאוחר יותר הבנתי מהי משמעות מצוות התפילין — מצווה שאני עצמי מקיים היום מאז שהתגיירתי.
ט.ז׳: גדלת במשפחה ובחברה אלימות מאוד, וסבלת התעללויות קשות מצד אביך וסבך, עד כדי כך שאילצו אותך לאכול גללי כבשים מעורבים בחול.
ד.ש.: ככה זה בכל המשפחות בעזה. זה נורמלי: מכות, קללות — הכול יומיומי בעזה. היום שבו לא מקבלים מכות הוא היום שבו שואלים מה קרה.
ט.ז׳: כלומר, האלימות היא תרבותית.
ד.ש.: בדיוק. זו תרבות.
ט.ז׳: אם אישה עזתית מדברת עם גבר שאינו בן משפחתה הקרובה, אפילו אם הוא קרוב משפחה רחוק, היא עלולה להיכלא ולקבל מאה מלקות. כך מצווה הקוראן.
ט.ז׳: מה שמחריד הוא אותן נשים “פלסטיניות” שמצהירות בגאווה שבניהן נהרגו בעת שביצעו פיגוע נגד יהודים.
ד.ש.: כשמחבל רצח יהודי ונהרג במהלך הפיגוע, אמו הפלסטינית משמיעה קריאות שמחה. כשאם יהודייה מאבדת את בנה במלחמה — חייה נשברים. זה הבדל עצום.
ט.ז׳: גדלת לצד שכנים ידועים לשמצה: יחיא סינוואר, מוחמד דף ויחיא עיאש, מראשי חמאס האכזריים ביותר. האם תוכל לספר לנו על היום שבו ראית את יחיא סינוואר ברחוב בח’אן יונס?
ד.ש.: הוא ערף את ראשיהם של כמה פלסטינים שהואשמו בשיתוף פעולה עם ישראל. זה היה בתקופה שבה יהודים עדיין חיו בעזה, בגוש קטיף, ובאו לערוך קניות בשווקים של עזה.
ראיתי ראשים מתגלגלים, וסינוואר חייך בזמן שעשה זאת. הוא היה מכוסה בדם, הסכין שלו הייתה מגואלת בדם, ואחר כך העזתים הכו את גופות הפלסטינים הללו. זה בדיוק מה שהם עשו ליהודים ב־7 באוקטובר. אותו סיפור.
כשהלכנו למסגד, השייח’ היה מעביר שיעור אחרי התפילה ואומר: “הדבר הגדול ביותר שאפשר לעשות למען אללה הוא להרוג יהודים ונוצרים.”
וזה בדיוק מה שקורה בעולם. הם הורגים יהודים ונוצרים. כך מחנכים ילדים.
יום אחד, כשיצאתי מהמסגד, שמעתי צעקות: “אללה אכבר! אללה אכבר!” רצתי לראות מה קורה. כרתו רגל של “משתף פעולה”, אחד עונה בחשמל, אחר נשרף חי, וגופה של אדם אחר הועלתה על מכונית. ומה עשו ליהודים ב־7 באוקטובר? אותו הדבר.
החטופים הישראלים ששבו משם חוו את זה. מי שחזר התחיל לדבר.
ט.ז׳: למדת לשנוא יהודים ונוצרים בבתי הספר של אונר״א, נכון?
ד.ש.: בוודאי. אבל בואו נפסיק לקרוא לזה “חינוך”. גם במשפחה שלי לימדו אותי שצריך להרוג יהודים ונוצרים. אבא שלי וסבא שלי חזרו על זה בלי סוף. זה “דרך האסלאם”: ללמד להרוג את ה“כופרים”.
ט.ז׳: במערב רואים מוסלמים שמנסים לכפות את האסלאם בצורה “רכה” יותר, באמצעות פחד והאשמות ב”איסלאמופוביה” כלפי מי שמתנגד להם.
ד.ש.: צריך להוציא את האסלאמיסטים מבתי העירייה אם הם נכנסו לשם. החוצה. הם מנסים להשתלט על המערב.
ואני אומר יותר מזה: אסלאמיסט שמחייך אליך ואומר שהוא רוצה בטובתך מסוכן יותר מזה שאומר בגלוי שהוא רוצה להרוג אותך. לפחות במקרה השני אתה מוזהר.
הם גם מנסים לכבוש את העולם באמצעות משחק תפקיד הקורבן.
כשאני מגיע לבתי ספר ומספר את סיפורי, אני מזהיר ילדים מפני האסלאמיסטים ומפציר בהם להתרחק מהם מהר ככל האפשר. מטרתם להפוך לא־מוסלמים למוסלמים.
בעצם הם מציבים ברירה: “או שתהפוך למוסלמי או שנהרוג אותך. מה תבחר?”
אני רוצה לומר דבר אחד: הקוראן הוא אותו קוראן לכולם — בעזה, בירדן, בסוריה, במצרים, באיראן, בתימן, בקטר.
ט.ז׳: כלומר, אינך מבחין בין אסלאמיזם לאסלאם?
ד.ש.: בדיוק. האם למוסלמי קיצוני יש קוראן אחר מזה של מוסלמי “רגיל”? לא.
אני גם אומר שלדעתי המדינה המסוכנת ביותר בעולם היא קטר. דוחא מעבירה כסף לאיראן כדי להרוג יהודים, לעזה כדי להרוג יהודים וכו’.
מנהיגי חמאס יושבים בקטר. ב־7 באוקטובר איסמעיל הנייה היה בקטר ושמח יחד עם שאר מנהיגי חמאס על טבח היהודים.
ט.ז׳: הם אפילו התפללו מול התמונות ששודרו.
ד.ש.: קטר משחקת בנו.
ט.ז׳: מה חשבת כאשר ראש המוסד דוד ברנע נסע לקטר כדי לנהל משא ומתן לשחרור החטופים?
ד.ש.: אנחנו חיים במדינה של משוגעים. למה לשלוח את ראש המוסד להגיע להסכם עם מי שהם השותפים הראשיים לטבח 7 באוקטובר?
ט.ז׳: כלומר, מדינת ישראל נאיבית?
ד.ש.: לגמרי. נלחמנו בעזה, אבל לא עשינו את מה שצריך מול עזה. חמאס עדיין קיים, ולצערי ישראל גם לא יודעת להסביר לעולם מה באמת קורה.
צריך להסביר שלא מדובר רק בחמאס. יש גם הג׳יהאד האסלאמי, פת״ח, התנזים, הווקף — כולם השתתפו בדרך זו או אחרת ברצח יהודים.
מי שרצחו את ילדי ביבס ואת אמם היו אנשי פת״ח.
תסתכלו בתמונות של החטופים והמחבלים סביבם: ירוק — חמאס, שחור — הג׳יהאד האסלאמי, אדום — פת״ח, לבן — המוג׳אהידין.
כולם חוזרים ואומרים רק “חמאס, חמאס”, אבל כל הארגונים השתתפו בטבח 7 באוקטובר.
העולם לא רוצה להבין. חושבים שאויבי ישראל בעזה הם עשרת אלפים או מאה אלף. לא. כל העזתים הם אויבי ישראל ורוצים בהשמדתה. אני נולדתי ביניהם. אני מכיר אותם יותר טוב מכולם.
ט.ז׳: למעשה, אתה נשמע קרוב מאוד לדבריה של מיה שם שאמרה אחרי ששוחררה מעזה: “אין חפים מפשע בעזה.”
ד.ש.: בדיוק. במשפחה אחת בעזה, אחד יהיה בפת״ח, אחר בחמאס, שלישי בזרוע עז א־דין אל־קסאם, והרביעי בג׳יהאד האסלאמי.
ט.ז׳: בספרך אתה כותב: “כל בית בעזה הוא בית של מחבלים.”
ד.ש.: מתחת לכל בית בעזה יש מנהרות. ולמה הן משמשות? כדי להרוג ולחטוף יהודים.
ט.ז׳: מהו אם כן הפתרון שלך?
ד.ש.: להחזיר את השליטה הישראלית לעזה. לא מצרים, לא קטר, ולא אף אחד אחר. רק מדינת ישראל צריכה לשלוט בעזה.
מאז הסכמי אוסלו ועד ההתנתקות — מה קיבלנו בתמורה? פיגועים, עשרות שנות ירי רקטות ואז 7 באוקטובר. אסור היה לנו לעזוב את עזה.
דור שחר, תודה.
ראיון: פרדריק סרוסי