Par Fundji Benedict
כאשר מערכת עיתונאית גדולה ממחזרת האשמה בת מאות שנים באמצעות שפת זכויות האדם, אין זו רק טעות עיתונאית. זוהי הפעלה מחודשת, סימבולית, של האנטישמיות בצורותיה המכובדות ביותר.
ישנן האשמות שאינן רק מתארות עובדה — הן מעוררות מחדש זיכרון של רדיפה. הטור שפרסם ניקולס קריסטוף ב־New York Times ב־11 במאי 2026 שייך לקטגוריה הזו. תחת מעטה של עיתונאות הומניטרית, הוא מחייה תבנית אנטישמית עתיקה: עלילת הדם — אותה האשמת רצח פולחני שהציגה במשך מאות שנים את היהודים כדמויות של אכזריות מוחלטת ובלתי ניתנת לתיקון.
התגובה הישראלית שעליה הוכרז ב־14 במאי אינה צריכה להיקרא כהתפרצות רגשית בלבד. היא מעידה שנחצה קו — לא רק בתוכן הטור, אלא באופן שבו מוסדות תקשורת מסוימים הופכים טענות לאווירה מוסרית. אין זו רק שאלה משפטית; זו שאלה של מבנה סמלי. ושם בדיוק מתחילה הבעיה.
בארצות הברית, הקרקע המשפטית עבור תובע ציבורי קשה במיוחד. מאז פסק הדין New York Times Co. v. Sullivan, הפסיקה מחייבת להוכיח לא רק שקר ונזק, אלא גם “actual malice” — ידיעה שהמידע שקרי או זלזול פזיז באמת. לכן יהיה נאיבי לבחון את הפרשה רק לפי סיכויי הצלחתה בבית המשפט. החוק אינו נועד רק לתקן; הוא גם נועד לעצור נרמול, להעלות את מחיר הסטייה, ולהכריח מערכת להביט בעצמה. יש פעולות שערכן אינו בפסק הדין שהן משיגות, אלא בגבול שהן מציבות ובסף שהן מייסדות. במובן זה, התביעה נגד ה־New York Times צריכה להיקרא כמעשה של הרתעה אינטלקטואלית לא פחות מאשר הליך משפטי.
כי מה שעומד כאן על הפרק אינו ביקורת רגילה על ישראל. שום דמוקרטיה אינה פטורה מביקורת, וישראל פחות מאחרות. אך בין חקירת עבירות לבין החייאת דמותו של היהודי כיצור בעל מהות מושחתת, תחת מסווה של תחקיר, קיים גבול. לחצות אותו פירושו לעזוב את תחום המידע ולהיכנס אל תחום ההפעלה הסמלית מחדש. עלילת הדם מעולם לא נשענה על סבירותה. עוצמתה הייתה דווקא בהפרזה שבה. היא לא ביקשה לשכנע באמצעות היגיון אלא לזהם את הדימוי. היא לא אמרה: יחידים ביצעו פשעים. היא רמזה: קהילה שלמה נושאת בקרבה אכזריות ייחודית, כמעט אנתרופולוגית.
זהו המנגנון שיש לזהות כאשר בטור אחד נערמות, ללא די הסתייגויות, האשמות בדבר אלימות מינית שיטתית מצד חיילים, סוהרים, “מתנחלים” וחוקרים ישראלים, עד כדי אזכור בעלי חיים שאומנו לאנוס עצורים. סצנה כזו כבר איננה דיווח; היא בונה דמיון של תועבה. וכאשר עיתון בעוצמה כזו מדפיס דמיון כזה, הוא אינו רק מייצר נייר — הוא מייצר מציאות.
הבעיה איננה רק שבריריות המקורות אלא שיטת האימות התומכת בהם. עדויות המוצגות באופן חלקי, מסלולים מיליטנטיים שאינם נחשפים דיים, סיפורים שהולכים ומקצינים מגרסה לגרסה, שימוש במתווכים פוליטיים ואף טרוריסטיים ללא קריאה ביקורתית מספקת — כל אלה אינם רק פגם מקצועי אלא עצם השלד של הטקסט. בפרשה כה חמורה, סלחנות עריכתית הופכת לשגיאה בעלת משמעות פוליטית.
היוקרה אינה משנה דבר. להפך: ככל שהמוסד יוקרתי יותר, כך כובד טעותו גדול יותר. ה־New York Times אינו מפרסם טור כמו אתר שולי; הוא הופך אותו לסמן, לסמכות, לחומר גלם עבור מערכות אחרות, שפות אחרות ומחלוקות אחרות. האשמה המתפרסמת ברמה כזו אינה מסתובבת כדעה. היא יורדת אל המרחב הציבורי כוודאות אטמוספרית, מוצקה יותר מעובדות רבות שנבדקו.
כאן נכנסת גם שאלת העיתוי הפוליטי. הטור של קריסטוף פורסם בדיוק כאשר הוועדה האזרחית הישראלית שחקרה את פשעי 7 באוקטובר 2023 פרסמה את הדו »ח Silenced No More, המבוסס על יותר מ־400 עדויות וכ־2,000 שעות של ניתוח חזותי, וקובע כי האלימות המינית הייתה מרכיב מרכזי במתקפות 7 באוקטובר ובפגיעה בחטופים. אפקט ההצבה ברור: מצד אחד, קורבנות יהודים שסבלם עדיין מתקשה להתקבל במרחב הציבורי; מצד שני, נרטיב שמחזיר את ישראל לתפקיד הנאשם המוסרי המוחלט. ההיפוך הזה לעולם אינו ניטרלי. הוא אינו רק דן בתחקיר; הוא מזיז את מרכז הכובד שלו. הוא אינו רק מסבך את המציאות; הוא מכסה עליה. ובכיסוי הזה, שפת זכויות האדם הופכת לעיתים למסך אידיאלי של כלכלה האשמתית עתיקה.
כאן בדיוק הסוגיה חורגת מעבר למקרה קריסטוף. ה־New York Times נהנה בארצות הברית מהגנה משפטית יוצאת דופן. כלי תקשורת אחרים, לעומת זאת, לא ייהנו מאותו שריון חוקתי, מאותה עוצמה משפטית או מאותה יכולת להפוך האשמה לעקרון. המסר למערכות באירופה, בעולם הפרנקופוני ובעולם בכלל ברור: חזרה על האשמה מסוג זה לא תהיה נטולת השלכות. עיתון אמריקאי גדול אינו מעניק חסינות אוטומטית לאחרים. המשפט האמריקאי מגן על העיתונות; הוא אינו מגן על חוסר הזהירות של אחרים.
לכן, גם אם תוצאת ההליך אינה ודאית, משמעותו חורגת בהרבה מגבולות בית המשפט.
הוא קובע גבול. הוא אומר שלא ניתן עוד למחזר נרטיבים מסוימים במסווה של עיתונאות מוסרית ללא מחיר. הוא אומר שהומניטריות אינה פוטרת מאימות. הוא אומר שחמלה אינה מצדיקה קלות דעת. והוא אומר בעיקר שהאשמה המופנית כלפי יהודים לעולם אינה “עוד האשמה”, משום שהיא מעירה ארכיון ארוך, קטלני ותמיד זמין.
בסופו של דבר, מה שעומד כאן לדיון הוא עצם מושג האחריות התקשורתית. כלי תקשורת אינו רק צינור להעברת מידע. הוא כוח של מיון, היררכיה ולגיטימציה. הוא מחליט אילו סבלות יהיו נראים, אילו מקורות ייחשבו אמינים ואילו דימויים יקבלו מעמד של הוכחה. כאשר הוא טועה ברמה הזו, הוא אינו מבצע רק טעות עריכתית; הוא יוצר הקשר, מצייר קו דמיוני בין קורבנות לגיטימיים לבין האשמות לגיטימיות.
ומול ההקשר הזה מקבלת התגובה הישראלית את משמעותה. לא כהתפרצות זעם, אלא כניסיון להגדיר מחדש את גבולות הנאמר. לא כהסתגרות, אלא כתשובה למבנה עמוק. לא כתלונה פרטית, אלא כאות אזהרה לכל מי שסבור שניתן למחזר את האנטישמיות העתיקה ביותר במילים החדשות ביותר.
עלילת הדם לא נעלמה. היא רק החליפה תלבושת תקופתית, מילון וכתובת. פעם היא עברה דרך דרשה או שמועה בכפר; היום היא יכולה לעבור דרך קולו הסמכותי של עיתון גדול ודרך לקסיקון זכויות האדם. בדיוק משום כך צריך לקרוא לה בשמה. ובדיוק משום כך צריך להתנגד לה לפני שתהפוך שוב לדבר שבשגרה.
ל־New York Times יש מגן חוקתי שלאחרים לא יהיה. מי שמחר ימחזרו את העלילה הזו בשפות אחרות, תחת סמכויות משפטיות אחרות ובפני בתי משפט אחרים, לא יוכלו לומר שלא הוזהרו.
© פונדג’י בנדיקט (16.05.26)
ד״ר פונדג’י בנדיקט, מייסדת ונשיאת Liberty Values & Strategy Foundation, מתמחה במדעי המדינה, אנתרופולוגיה, משפט בינלאומי ולימודים אפריקאיים. זהותה המשולשת — אפריקנרית, צרפתית־אתיופית ויהודייה — מעניקה לה נקודת מבט ייחודית על הדינמיקות הגיאופוליטיות ועל סוגיות הזהות של זמננו.
כפוליגלוטית, כיהנה בתפקידי ניהול בחברות בינלאומיות בארצות הברית ובקנדה בטרם הקימה את הקרן שלה. מחקריה עוסקים בסכסוכי זהות, בזכויות מיעוטים, בדה־קולוניזציה ובשלטון החוק, תוך התמקדות מיוחדת במזרח התיכון ובקרן אפריקה.
היא מרבה להתבטא בנושאי אנטישמיות, טרור והמציאויות הגיאופוליטיות המורכבות המעצבות את תקופתנו. גישתה משלבת קפדנות אקדמית עם מחויבות מעשית לקהילות הנוגעות בדבר.